החלטה בתיק בש"פ 845/04

1.        המשיב, תושב בית לחם, עומד לדין בבית משפט השלום בירושלים. על פי כתב האישום שהוגש נגדו, קשר המשיב קשר לגניבת משאית עם אחד הרצל דדון (להלן: דדון), אותו הכיר היכרות מוקדמת. על פי התוכנית, היה דדון אמור לקבל את מפתחות המשאית ואת שלט האזעקה שלה מידי נהג המשאית, ולמסור אותם למשיב. המשיב, מצדו, אמור היה "לגייס" אדם נוסף על מנת שיגנוב את המשאית באמצעות המפתחות והשלט, ויעבירה למוסך באזור מגורי המשיב. המשיב פנה אל מוחמד זיאדה (להלן: זיאדה) כדי שיבצע את הגניבה, ובליל 4.9.2003 הסיע אותו לאזור בית שמש שם חנתה המשאית. השניים פגשו את דדון, אשר מסר לזיאדה את המפתחות ואת השלט. זיאדה ניסה לפתוח את המשאית באמצעות המפתחות, ומשנכשל פרץ את חלונה האחורי וחדר דרכו אל תא הנהג, תוך שהוא משתמש בשלט על מנת להפסיק את פעולת האזעקה. בשלב זה, נתפס זיאדה בידי שוטרים שערכו תצפית במקום, ואילו המשיב נתפס כשלושה חודשים לאחר מכן. בגין המעשים שתוארו יוחסה למשיב עבירה של ניסיון לגניבת רכב, לפי סעיפים 413ב ו- 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. עוד יוחסה למשיב עבירה של כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, בכך שבליל הגניבה נכנס לישראל בלא שהיה בידו אישור כדין.

2.        עם הגשת כתב האישום, הגישה העוררת בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו, ובית משפט השלום (כבוד השופטת א' זיסקינד) קיבל את הבקשה. בהחלטתו קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה נגד המשיב ובהן הודעתו של זיאדה מיום האירוע, בה תיאר את השתלשלות העניינים בסמוך לניסיון הגניבה, ואת מעורבותו של המשיב במעשה. על פי אותה הודעה "גייס" המשיב את זיאדה, הסיע אותו מבית לחם לאזור בית שמש וליווה אותו בניסיונו לפרוץ למשאית ולגנוב אותה. בית המשפט ציין כי אמנם בעימות שנערך לאחר כשלושה חודשים, עת נתפס המשיב, לא זיהו זיאדה והמשיב זה את זה, אך הוסיף כי זיאדה סיפר באותו מועד לחוקרי המשטרה שמשפחתו של המשיב מאיימת עליו ועל משפחתו, ובית המשפט הסיק כי אותם איומים הם שגרמו לזיאדה שלא להודות בהיכרותו עם המשיב. בית המשפט הוסיף והפנה לראיות נוספות נגד המשיב, ובתוכן שתי אמירות שלו, עליהן העידו מדובב ושוטר, ושבהן קשר את עצמו לאירוע כפי שתואר בידי זיאדה.

           אשר לעילת מעצר קבע בית משפט השלום כי עברו הפלילי של המשיב בעבירות של גניבת כלי רכב הינו מכביד, ובכך טמונה מסוכנות לשלום הציבור. בית המשפט הוסיף וקבע כי קיים חשש משיבוש הליכי משפט נוכח דבריו של זיאדה לגבי האיומים מצד בני משפחת המשיב, וכי קיים חשש להימלטות מאימת הדין נוכח היותו של המשיב תושב בית לחם. בית המשפט קבע כי בכך שונה המשיב מזיאדה ומדדון אשר שוחררו לחלופת מעצר: זיאדה אינו בעל עבר פלילי, ועברו של דדון אינו מכביד כזה של המשיב, מה גם שהחשש להימלטותו מאימת הדין הינו פחות.   

3.        על החלטה זו הגיש המשיב ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים, בו טען להעדר ראיות לכאורה, בשל סתירות מרובות בחומר הראיות, וכן טען להעדר עילת מעצר. לחלופין טען המשיב כי ניתן להשיג את תכלית המעצר בדרך של חלופה.    

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת א' אפעל גבאי) ציין כי אכן קיימות ראיות הקושרות את המשיב למעשים המיוחסים לו, אך קבע כי ראיות אלה אינן בעוצמה המספקת לצורך מעצר. בית-המשפט ציין כי בניגוד לדבריו של זיאדה בהודעתו, לפיהם ליווה אותו המשיב כל משך הניסיון לגניבת המשאית, השוטרים שערכו תצפית באזור, וזיהו את זיאדה ואת דדון, לא זיהו כל אדם נוסף שהיה עמם. בית המשפט הוסיף וציין את דבריו של זיאדה בעת שנעצר, כאשר נשאל לגבי שותפים למעשה, והשיב כי "היה עוד אחד יהודי", ומסר את תיאורו של דדון, ולא הזכיר כלל את קיומו של אדם נוסף. עוד ציין בית המשפט כי בהודעותיו המאוחרות סיפר זיאדה כי מי שהסיע אותו לשם גניבת המשאית הינו "אחמד למעה", אשר בבעלותו מוסך בדהיישה. בית המשפט קבע בהקשר זה כי התיאור הנ"ל אינו הולם את המשיב: שמו של המשיב הינו אחמד ג'עפרי, ולדבריו הוא עובד כשכיר במוסך המצוי בבית לחם ולא בדהיישה. בית המשפט הוסיף וציין כי במהלך העימות לא זיהו המשיב וזיאדה זה את זה, וטענו כי הם אינם מכירים. לבסוף ציין בית המשפט כי זיאדה טען שהוא אינו מזהה את המשיב גם לאחר שהחוקרים הפעילו עליו לחץ כבד, תוך שימוש בתחבולות חקירה, על מנת שיודה כי המשיב הוא האדם שהשתתף בניסיון הגניבה. הראיות האחרות דוגמת דבריו של זיאדה למדובב ולשוטר, כך קבע בית המשפט המחוזי, אין די בהן כדי להצדיק מעצר עד תום ההליכים. בשל האמור, החליט בית המשפט המחוזי לשחרר את המשיב בתנאים שקבע להבטחת התייצבותו למשפט והם: הפקדת סך של 5000 ש"ח, התחייבות עצמית בסך של 15,000 ש"ח וערבות צד ג' של תושב ישראל בסך של 15,000 ש"ח.

4.        על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. העוררת מציינת כי הפירכות שמצא בית המשפט המחוזי בדבריו של זיאדה אינן פירכות של ממש. זיאדה הדגיש לפני העימות כי אם המשיב לא יודה שהם מכירים, גם הוא לא יודה בכך, בשל חששו מהמשיב וממשפחתו בעקבות איומים שהופנו לעברו לאחר ששוחרר ממעצר ולפני מעצרו של המשיב בדצמבר 2003. ואכן, מציינת העוררת, בתחילת העימות, כאשר נשאל זיאדה האם הוא מכיר את המשיב לא הכחיש זאת. לאחר העימות, אישר זיאדה כי הוא חושש מ-"אחיו של זה שישב פה". אשר לעובדה שהתצפית לא זיהתה כל אדם נוסף מלבד זיאדה ודדון מציינת העוררת כי שדה הראייה של התצפית היה המשאית והאזור הסמוך לה, וייתכן שהמשיב לא נכנס לשטח זה. בהקשר זה מציינת העוררת כי מדברי זיאדה לא עולה שהמשיב התלווה אליו עד הגיעו למשאית, ותיאורו עולה בקנה אחד עם דיווחי התצפית. העוררת מוסיפה וטוענת כי דבריו של המשיב לשוטר ולמדובב גם הם נזקפים כנגדו, ויש לתת להם משקל גדול יותר מזה שנתן להם בית המשפט המחוזי. לבסוף טוענת העוררת לקיומן של עילות מעצר כפי שקבע בית משפט השלום בהחלטת המעצר, ומציינת כי לא די בתנאים שקבע בית המשפט המחוזי כדי להבטיח את התייצבותו של המשיב למשפט ולהפיג את מסוכנותו.

           המשיב מצדו, סומך את ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי.

5.        לאחר שעיינתי בחומר המצוי בתיק בית המשפט ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שבפני, ולאחר שבחנתי את חומר הראיות שהוגש לי, הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל. הודעתו של זיאדה כשעתיים לאחר שנתפס הינה מפורטת ובה הוא מספר על חלקו של אחד "אחמד למעה" באירוע. אמנם, שוטרי התצפית לא זיהו אדם נוסף מלבד המשיב ודדון, אך אין בכך קושי ממשי. זאת, משום שמדבריו של זיאדה עולה כי אותו אחמד למעה שהה בקרבת מקום אך לא בסמוך למשאית (עמוד 1 להודעה מיום 4.9.03 שורות 18-30 וכן שורה 63 ואילך), ואילו שדה הראייה של התצפית היה המשאית והאיזור הסמוך לה. לכן גם בדוחו"ת התצפית מתואר כי זיאדה ודדון הלכו וחזרו מספר פעמים מן המשאית לכיוון "הפינה המתוקה", אך אין תיאור של מה שהתרחש ב"פינה המתוקה" אלא רק של האירועים באזור המשאית (דו"ח של אלעזר אליהו מיום 4.9.03, וכן דו"ח של יוסף בכר מאותו יום).

           אשר לאי הזיהוי של המשיב בידי זיאדה בעימות שנערך ביניהם לאחר מעצרו של המשיב כעבור כשלושה חודשים. עוד לפני העימות סיפר זיאדה לחוקרים כי הוא חושש להפליל את המשיב, בשל איומים שהפנו נגדו המשיב ובני משפחתו, ואכן, כאמור, במהלך העימות הכחיש זיאדה כי הוא מכיר את המשיב. יחד עם זאת, בתחילת העימות כשנשאל זיאדה האם הוא מכיר את המשיב ענה "אם הוא מכיר אותי. לא יודע" (סימול מספר 4 בעמוד 33), וזאת בהתאם לדבריו לפני העימות לפיהם אם המשיב יודה בהיכרות עמו יהיה הוא מוכן להודות בהיכרותו עם המשיב. רק משהכחיש המשיב כל היכרות עמו הכחיש זאת גם זיאדה. לאחר העימות, ובעקבות לחץ מצד אנשי צוות החקירה, הודה זיאדה כי הוא מכיר את המשיב (סימול 5 עמוד 19 ואילך), וכי זה הציג עצמו בפניו כאחמד למעה ו"גייס" אותו לביצוע הגניבה (סימול 5 עמוד 27 ואילך). דברים אלה מצביעים, לכאורה, כי אי זיהויו של המשיב בידי זיאדה נבע מחששו מהאיומים שהופנו נגדו, ולא מהעדר מעורבותו של המשיב בביצוע העבירה.

           הקושי הנוסף שהעלה בית המשפט המחוזי באשר לכך שזיאדה סיפר כי המוסך שבו עובד אותו אחמד למעה הינו בדהיישה, ואילו המוסך שבו עובד המשיב הינו בבית לחם, אף הוא אינו קושי של ממש. דהיישה הינו מחנה פליטים המצוי בתוך העיר בית לחם, וייתכן בהחלט כי פעם יתואר מיקומו של המוסך בדהיישה באופן ספציפי, ואילו פעם אחרת יתואר מיקומו בבית לחם. כך אכן עולה מדבריו של זיאדה לפני העימות אשר מספר כי המוסך נמצא בביתו של אותו אחמד למעה, המצוי בדהיישה (סימול 3 עמודים: 4, 8) ואילו באותה הודעה מתאר כי המוסך מצוי בבית לחם (סימול 3 בעמודים: 4, 7 ועוד). אשר לעובדה שזיאדה סיפר על מעורבותו של "אחמד למעה" באירוע, ואילו שם המשיב הינו אחמד ג'עפרי, כבר צוין כי לאחר העימות הודה זיאדה שהוא מכיר את המשיב, וסיפר כי זה הציג עצמו בפניו בשם "אחמד למעה".

           מעבר למסכת ראייתית זו, נזקפים ועומדים נגד המשיב דבריו למדובב המשטרתי, כפי שנרשמו בהודעות המדובב מיום 8.12.03 ומיום 9.12.03, וכפי שהוקלטו (תמלול מיום 9.12.03) הקלטת וכן דבריו לצוער איברהים באסל כעבור שלושה ימים (מזכר מיום 11.12.03) בהם קשר עצמו לאירוע נשוא האישום באופן ישיר. דברים אלה יש בהם, למצער, ראשית הודיה, אם לא הודיה ממש, ודי בהם כדי להוות ראיות לכאורה נגדו.

           אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, קיים קושי בכך שבדוחו"ת הפעולה שנכתבו סמוך לאחר תפיסת זיאדה במשאית נאמר שזיאדה ציין כי היה עימו עוד יהודי, ולא הזכיר אדם נוסף, אך במסגרת מכלול הראיות קושי זה אין בו כדי לכרסם בתשתית הראיות לכאורה נגד המשיב.

6.        אשר לעילות המעצר, מן התיאור שפורט לעיל לגבי שיחות המשיב ובני משפחתו עם זיאדה, ולגבי שיחתו שלו עמו, שיחות שאף השיגו את תכליתן,  עולה בראש ובראשונה קיומה של עילת מעצר בשל חשש לשיבוש מהלכי משפט והשפעה על עדים. זאת ועוד, עבירות של גניבת רכב כבר הוכרו בפסיקתנו בעבר כ"מכת מדינה" שיש להדבירה, ועברו המכביד של המשיב בתחום זה, נוכח העובדה כי הורשע בעבר בלא פחות משבע עשרה עבירות מאותו סוג, יש בו כדי לבסס עילת מעצר נוספת בשל מסוכנות ובשל הצורך להגן על הציבור מפני מי שהפך עיסוק זה ל"מקצוע" (ראו: בש"פ 7508/01 יואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 4556/98 מדינת ישראל נ' חמייס (לא פורסם)). אם נוסיף לכל אלה את העובדה כי המשיב אינו תושב ישראל, מתקיימת במקרה זה עילת מעצר נוספת, אם כי אין לראות בה עיקר, והיא החשש להימלטותו מאימת הדין.

           סוף דבר, בשל כל הטעמים שפורטו לעיל, דין הערר להתקבל ויש להשיב על כנה את החלטתו של בית משפט השלום לפיה ייעצר המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

           ניתנה היום, ז' בשבט, תשס"ד (30.1.2004).

                                                                                                ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: